בצל הערפל פרק 14 הצעה לקרוא את פרק 13
להודעה אחרונה
הנסיכה_הפרסית:
בצל הערפל- פרק 14 (הצעה: לקרוא את פרק 13)
[ט"ו אייר תשע"ו 23:21]

מירי כמובן, לא הרפתה.
-"אל תדחו את הפגישות מידי, תעשו אותן צפוף יותר".
-" מירי, אני צריכה קצת מרחב זמן למחשבה".
- "מה יש לך לחשוב? את לא רואה שהוא הכי מושלם בשבילך"?
- "שאני אספר לך שוב על נתי? שאזכיר לך מהו כאב לב? שאכין שילוט ענק ואכתוב בו את הסיפור של שנינו?
- " לא. אני יודעת אותו לבד. הבנתי. בכל מקרה, הוא מחכה כבר לפגוש אותך שוב, כשהלו"ז שלך יהיה פנוי לאיזה שעה ככה כדי לראות את בעלך לעתיד. תגידי לי".
אני אוהבת אותה. אבל הייתי חייבת שהיא תבין שאני צריכה קצת את השקט הזה. קצת לחשוב.
**
18:00.
כרגיל, אצילי ונאה, הוא חיכה לי.
הפעם הוא ביקש שניפגש בתחנה המרכזית.
משם התחלנו לצעוד ברגל. 
הקיוסקים שם בצד הדרך היו פתוחים. אנשים מוכרים את מרכולתם על חלקת מדרכה עליה פרסו סדין.
היה שם אחד שהתבונן בעיניים כלות אחרינו. אז הוא עצר. הסתכל. הרים משם מחזיק מפתחות בצורת פרפר עם פנס קטן. שילם. ושם בכיס.
שאלתי אותו, למה אתה צריך את זה? הוא הבטיח לי שיהיה בזה שימוש. העיקר שהוא שימח יהודי.
בדרכנו, הוא ביקש להיכנס ל"סופר פארם". לאחותו היתה יום הולדת השבוע. והיא בקשה בושם מתנה. הוא הבטיח לקנות לה וחיכה שניפגש. העדיף שאני אבחר את הריח.
זה היה ערב נעים במיוחד. הרגשנו בנוח להריח בשמים ולצחוק על המבטים של האנשים סביבנו.
תוהים – האם אנחנו מאורסים כבר או לא.
אז הוא קנה את הבושם.
בושם ו2 אגוזי.
אז הוא פתח אגוזי אחד ואמר לי:
"מירי אמרה שאת אוהבת דווקא את זה. והבטיחה שלא תהיי בשרית".
אני אטפל במירי, חשבתי לעצמי.
צעדנו ודנו בעניין האגוזי. מה זה שעושה אותו טעים. גם הוא אוהב את השוקולד הזה.
התקדמנו לכיוון גן הורדים והוא אמר: "לא. בואי שניה, יש כאן מקום אחר".
אז הוא מצא גרם מדרגות קטן.
ישבנו שם על אחת המדרגות. לא היה אכפת לי להתלכלך.
הוא ישב בדיוק ממול האור וראיתי את עיניו. בוהקות. צבע מיוחד היה להן.
דיברנו שם שעה או שעתיים. לא שמתי לב לזמן שעבר.
כל נושא שבעולם עלה על שולחן הניתוחים שלנו.
צחקנו. הפכנו רציניים. שאלנו שאלות מהותיות על הבית העתידי והילדים.
שתקנו והתרגשנו מכל מיני משפטים חמודים שאמרנו בין לבין.
התחלנו לצעוד אל עבר התחנה חזרה לבית.
לא רציתי שזה ייגמר.
היה כל כך כיף.
חששתי מהרגע הזה.
יש לי טראומה מהמתנה לאוטובוס יחד עם אדם שאני אוהבת.
ואז, הוא כנראה הרגיש את סף הלחץ שלי עולה.
הכניס את ידו לכיס והגיש לי את הפרפר.
הוא אמר לי:
"קחי, כדי שתזכרי אותי. ותביאי את זה לפגישה הבאה".
--
חיברתי אותו למחזיק המפתחות האישי שלי.
אני בטוח לא אשכח.
הגעתי לבית עייפה.
התארגנתי לשינה והלכתי לישון.
יותר נכון- ניסיתי.
לא יכולתי להפסיק לחשוב עליו, אבל הייתי חייבת.
חייבת למתן את סף הרגש שלי ולישון.
ידעתי שמירי לא תוותר ולא תתן לי מנוחה למחרת, הייתי צריכה כוחות.
מה שלא ידעתי... זה שהיא תתקשר ברגע שאעלה על יצועי.
אז עניתי לה: "מירי, אני במיטה.. נדבר מחר".
היא ניסתה לדחוף עוד כמה משפטים אבל כבר ניתקתי.
קראתי ק"ש ונרדמתי.
 
---
הבוקר, החלטתי להשאיר את מירי במתח ולא לספר קבל עם ומשרד את קורות אמש בזמן העבודה.
אבל הבטחתי לה שנצא להפסקת צהריים או לקפה אחרי העבודה- מה שתבחר ואספר לה הכל.
הסקרנית הזו, כמובן בחרה בהפסקת הצהריים.
אז סיפרתי לה והיא ראתה את הניצוץ שיש לי בעיניים.
שמחתי גם. כי סוף סוף חיכיתי לרגע הזה.. שאשמח ממישהו. שאתרגש.
אפילו שניסיתי שהשכל יגבר על הרגש.. זה לא הצליח לי.
גם לא הפעם.
**
בפגישה הבאה, סיפרנו קצת חוויות... מכל הסוגים. הרגשתי שאנחנו מתקרבים יותר.
סיפרתי לו על חלומות לא ממומשים, כמו: לעשות צניחה חופשית.
זה היה גם החלום שלו.
סיפרתי לו על הלימודים, על החברות... הוא סיפר לי קצת מחוויות בין הזמנים.
ואז התחילו להתקדר השמים, הוא הציע שנזדרז למצוא מחסה.
לא הספקנו וכבר היינו מכוסים בגשם...
אני אוהבת את החורף.
גם הוא.
רצנו לכיוון בית הקפה הקרוב, להתחמם קצת.
***
היא הובכה מהמראה ה"הרוס" שלה.
ומזה שאמרתי שהיא יפה בכל מצב.
יכולתי לראות לה את המבוכה דרך העיניים.
זו הפעם הראשונה שאני אומר לה דבר מהסוג הזה.
בכל מקרה, ניגשה אל השירותים להסתדר קצת, בשביל ההרגשה הטובה שלה.
אני ממש מתחיל לאהוב אותה.
אני מרגיש פורח בתקופה הזו, מלא שמחה ומרץ.
בא לי כבר שהיא תכיר את ההורים שלי.
בא לי להתחתן איתה.
הלוואי שהיא תסכים, הלוואי שהיא לא תברח כשתגלה שאני בעצם, מאומץ.
***
כשחזרתי אל המסעדה, כבר חיכתה לי כוס שוקו חמה וקינוח מתוק.
כיף איתו.
הוא מרגש אותי.
אני מלאת שמחה בתקופה האחרונה. הוא עושה לי טוב.
***
-"הכל בסדר?"
-"כן".
-"אז למה יש לך פרצוף כאילו אתה דואג ממשהו?"
-"אה, כן... אני מקווה שהשוקו לטעמך".
-"תהיה רגוע, אתה קולע תמיד לטעם שלי... אה, לא.. סליחה זו מירי שקולעת ומגלה לך הכל..."
צחקנו שנינו.
-" מה את אומרת? אולי תקחי יום אחד חופש מהעבודה ונצא לטייל?
-"איפה?"
-"תסמכי עליי".
אז סמכתי עליו.
הוא חיכה לי בשעה שקבענו מחוץ לבית.
רצתי את המדרגות... מדלגת בשמחה.
מעולם לא הייתי בחורה של "בוקר", עד לרגע שהוא הציע שנצא ליום שלם.
מאז, כל בוקר הפך להיות יפה יותר.
אני לא מכירה כל כך את כבישי ישראל, אבל נסענו הרבה זמן. זה בטוח.
בינתיים ברקע היו שירים רגועים, מכל גווני הקשת.
פטפטנו, צחקנו, והוא רק ניסה לרמוז מידי פעם מה נעשה היום. ולא, לא הצלחתי להבין מה זה יהיה.
הוא רק אמר שזה מצריך אומץ. מצריך ראיה טובה למרחוק. שזה מרגש. שזו חוויה אדירה.
כשהגענו לאזור, הוא שאל "אם אני סומכת עליו באמת?"
כשאמרתי ש"כן", קיבלתי כיסוי עיניים. והוא הבטיח לכוון אותי בלי שאפגע.
וסמכתי עליו.
הלכנו בשביל צר, הרגשתי את זה.
הרחתי את הפרחים שהיו שם.
שמעתי הרבה קולות מסביב.
שמעתי גם גלים.
ואז הוא ביקש שאוריד את הכיסוי.
לא האמנתי למראה עיניי.
זה חלום.
חלום שמתגשם.


נ.ב. אני מקווה שהכל יצא תקין. אם לא- מתנצלתתתתת זה יישאר ככה עד שהמתכנת יעלה את הפרק כרגיל.

נ.ב.2. פרק הבא יפורסם בתאריך: כ"ב אייר