בצל הערפל פרק 15
להודעה אחרונה
הנסיכה_הפרסית:
בצל הערפל - פרק 15
[כ"ב אייר תשע"ו 17:26]

צניחה חופשית!!! מעל הים!!
מי היה מאמין???
אני??!?? עושה צניחה חופשית.
לא ידעתי איך להודות לו.
פתאום התחלתי להרגיש לא נעים...
זה יקר. אני זוכרת שביררתי לעצמי.
הוא אמר שלא אדאג, זה כסף מיוחד שחסך המון זמן בשביל הזמן המתאים.
הסמקתי.
פתאום קיבלתי פיק ברכיים, פחדתי.
והוא בדרכו שלו, הרגיע אותי ואמר:
"תהיי רגועה, אני קופץ לפנייך. רק תקפצי עם עיניים פתוחות. תהני מהרגע".
זה היה מדהים! חוויה בלתי נשכחת..
הוא חיכה לי למטה, חייך את החיוך היפה הזה שלו ואמר:
"אני יכול לשאול שאלה ותעני לי בכנות?"
"ברור, תמיד". עניתי.
"בא לך לפגוש את ההורים שלי?"
הסכמתי בלי להסס.
***
לבשתי את הבגדים הכי מיוחדים שלי בארון.. כאלה שמתאימים לימים שיש בהם צורך במציאת חן.
קיויתי שאמצא חן בעיניהם.
התפללתי לה' שיכניס לפי את המילים הנכונות והמתאימות.
רציתי שימצאו חן בעיניי, במיוחד אמא שלו.
כי תמיד רציתי חמות שהיא בעצם קצת חברה... לא רוצה להיות כמו כולן. ממורמרות על החמות.
ירדתי בתחנה הקרובה לביתו, הוא הזמין אותי להיכנס לרכב.
"אני רואה שאת לחוצה קצת, שנעשה סיבוב ונחזור?"
שמחתי שהוא קורא אותי בלי שאספר בכלל..
הוא ניסה להכין אותי את מה ומי אני הולכת לפגוש.
מי מהאחים בבית ומי לא?
הוא גם אמר, שאבא שלו עדיין בעבודה, לא הצליח לצאת מוקדם יותר – אז יגיע באמצע.
ושבינתיים נשב עם אמא שלו – שהיא מקסימה! (לדבריו).
היא באמת מקסימה. חביבה ואימהית. חמה כזו. רגישה.
קצת מבוגרת בעיניי, אבל זה היה ברור.. הרי הוא נולד להוריו אחרי שנים ארוכות של ציפיה.
כאב לי לשמוע אותה מספרת את זה... קשה לצפות לילד כל כך הרבה שנים.
ללא ספק היה קשה להסתיר את האושר שהוא הביא איתו – הסתכלנו באלבומי התמונות שאחיו הקטנים הביאו לי.
הם לא דומים לו...
הפתיע אותי. אבל לא שאלתי.
הוא נכנס. ואני, חשכו עיניי.
מעולם לא רציתי לברוח ממקום כמו באותו הרגע.
הרגשתי חום עולה בכל גופי.
חום שעלה מהרגליים ועד הראש.
הרגשתי סחרחורות.
מסביבי כולם חייכו.
רק אני והוא. לא כל כך הצלחנו.
אז הוא ניסה לשבור את המתח ואמר:
"אוהו, שלום לגברת שמסובבת לבן שלי את הראש".
החזרתי שלום והתאמצתי מאוד לחייך.
השיחה זרמה עוד קצת וזהו.
דוד, שראה שמיציתי ומשהו קרה, דאג שהכל יסתיים ויצאנו.
הוא ביקש להחזיר אותי לבית. ניסיתי להתחמק אבל הוא לא ויתר.
במהלך הנסיעה הוא שאל וחקר... מה קרה?
לא סיפרתי לו את כל האמת.
סיפרתי בקצרה על הצליאק, רמזתי על כמה ימי אשפוז.
ראיתי את העיניים שלו מתרוצצות...
הוא הסתכל עליי כמבקש שאגאל אותו מהמחשבות..
ניסיתי לומר את זה בשיא העדינות... אבל זה יצא נורא.
"מסתבר שאני שונאת את אבא שלך עוד לפני שאני יודעת מי אתה, הוא לא הרופא הכי נחמד".
הוא צחק. צחק הרבה ואמר: "אני יודע, כרופא הוא לא מי יודע מה נחמד. אבל הוא אבא מדהים".
חייכתי.
לא רציתי לספר לו את מה שאני יודעת.
וגם לא רציתי להיות אמיצה ולשאול מתי תורו לבוא אלינו.
הוא הזמין את עצמו.
ההורים שלי נדהמו קצת מהדימיון בינינו... אבל רמזו שזה קורה לכל הזוגות... תמיד יש ביניהם איזשהו דימיון. קל. קל מאוד. קלוש.
***
-"אז מה, את לא רוצה לספר לי מה קורה ואיך מתקדם? אני שידכתי ביניכם!!"
-"מירי, תירגעי, את תדעי הכל.. אני רק קצת מבולבלת".
היא הניחה לי ליום או יומיים. ואז הזמינה אותי לקפה כדי לשמוע הכל. וסיפרתי לה. בלי לסנן. אפילו שידעתי שהיא תעביר אליו הכל... אפילו שידעתי שהיא "אחיינית של..." כבר לא היה אכפת לי. הייתי חייבת לשחרר את זה.
אמא שלי פחות אהבה את ההורים שלו. בעיקר את אבא שלו. ואני ידעתי למה. וגם אבא שלי.
אבל החלטתי שאני חייבת לשתף את דוד, שידע למה זה ככה. ושיחליט לבד איך להתמודד עם האמת.
***
ערב קסום כלשהו, קיסריה.
רק דוד, אני והגלים.
החלטתי שאני לא הורסת את הרגע הזה. אני אספר לו בהזדמנות אחרת.
פתאום הרגשתי שלמה. לא עוד חצי ולא עוד צלע.
אדם וחווה.
-"אני חייב לספר לך משהו".
-"בכיף, אני מקשיבה".
-" אני אגיד את זה הכי פשוט שיש... בלי לסבך. אני מאומץ".
-
-"בבקשה תגידי משהו".
רק בכיתי. לא ידעתי מה להגיב. ואם זה טוב או לא.
נשארנו שם עוד קצת זמן. דיברנו. וגם אני פתחתי בפניו את ה"תיק שלי" שגיליתי לא מזמן.
-"עכשיו תורי, אני אחות תאומה, לאח. אח תאום שנפטר פחות מיממה אחרי שנולד. אבא שלך היה זה שבישר להורים שלי את ההודעה המרה הזו. הם לא ראו אותו. לא קברו אותו. רק קיבלו תעודת פטירה. יצאו מבית החולים בשמחה מהולה בעצב".
בכינו שם שנינו. פרצנו את גדר הדיסטנס והמבוכה.
-"שאלה אחרונה ונלך... אפשר?"
הנהנתי.
-"תסכימי להתחתן איתי? למרות הכל?"
חייכתי את החיוך הכי גדול שלי והסכמתי.
כך, מלאי אושר חזרנו הביתה...
מגחכים לעצמנו, שתכף סידורי החתונה יתחילו במרוצה.
ובגלל שהוא מאומץ, דוד הציע שנתחיל ברישום ברבנות.