בצל הערפל פרק 16 אחרון
להודעה אחרונה
הנסיכה_הפרסית:
בצל הערפל- פרק 16 - אחרון!
[ב' סיון תשע"ו 01:26]

לא הצלחתי לישון באותו הלילה.
ההורים שלי היו מאושרים יחד איתי. חיכינו ליום הזה. שהנה, הגיע.
ביקשו שאדאג לסידורי החתונה בשקט... הם כבר ייפגשו עם ההורים של דוד לסדר את כל השאר.
מלאכים שלי.
זכיתי בהורים מדהימים.
למחרת. קיבלתי מטר טלפונים. כולם שמחו איתי. הייתה התרגשות אינסופית באוויר.
ומירי, אוי מירי, פיזזה במשרד וכבר דמיינה את עצמה בשמלה שתתפור לחתונה שלי ושל דוד.
דמיינה מוקדם מידי.
התקשרתי לרבנות כדי לשאול מה צריך להביא איתנו כדי להירשם לנישואין. הרשימה לא קצרה אבל עדכנתי גם את דוד שיביא הכל... כך שנקצר את התהליך ונחסוך זמן מיותר בצילום טפסים והגעה תכופה בכל פעם כדי להשלים את העניין.
 
הבאנו טפסים, חתמנו פה ושם, שילמנו ואמרו לנו: אתם משוחררים, תקבלו הודעה בדואר.
והדואר הזה, לא איחר להגיע. הם רוצים את הטפסים עם הפרטים של הוריו הביולוגיים של דוד.
 
התחלתי להילחץ. לא ידעתי מה אני מביאה על עצמי. כבר כמעט התייאשתי מההתחלה, ודוד- כל הזמן מנסה להרגיע. להגיד שהכל יסתדר בסוף... שאהיה רגועה.
מידי פעם היה שולח זר שוקולדים למשרד... כדי לשמח אותי. זה הצליח לו.
סגרנו אולם. סגרנו זמר. סגרנו צלם- שתמיד רציתי!!. כבר הלכתי עם אמא לראות כמה שמלות...
ודוד, שבאופן מפתיע פתאום נראה קצת דומה לאבא שלי ולא לי, הלך עם האבות לחפש חליפת חתונה.
נרגעתי קצת. הכל סגור. חוץ מהתיק.
עניין פעוט שייפתר בקרוב.
***
ארוחת ערב בבית הוריו של דוד, לא עניין של מה בכך. הייתי צריכה לאזור המון כוחות נפש. בשביל בעלי לעתיד... עשיתי את זה. הייתי מוכנה להקריב קצת בשבילו... הוא עושה כל כך הרבה בשבילי...
אני חושבת שהצלחתי להתגבר על המבוכה. כולנו ידענו כמה זה קשה לי... אבא של דוד, מסתבר... ידע קצת יותר... גם אמא שלו. אני קצת פחות.
בסוף הארוחה, כשיצאנו רק שנינו לסיבוב קצר בשכונה, הוא אמר לי כמה הוא גאה בי. ושמח שבחר דווקא בי. ושיודע כמה תעצומות נפש זה דרש ממני. והוא מבקש ממני להיות חזקה עוד קצת, בשבילו, כי בצל הערפל הזה... קצת קשה לדעת מה טומנים בחובם הימים עד החתונה. אם היא תתקיים בזמנה.
משרד הפנים יצר כמה בעיות עם תיק האימוץ. משהו לא היה ברור להם שם. הם קראו לזה: "תיק חסוי בשל ראיות לא תקינות". לא הבנתי. אבל נתתי לדוד לטפל בזה והשתדלתי בכל מאודי להיות רגועה, בשבילו. כמו שהבטחתי.
מידי פעם יצאתי עם מירי, קנינו קצת כלי מטבח ובגד לשבע ברכות. את הרוב קניתי עם אמא. יש לה טעם משובח.
עם אבא הלכנו לבחור רהיטים, אבל עדיין לא קנינו. כי העדפנו קודם לבחור את הדירה שלנו.
זה מרגש ומלחיץ באותה מידה. לעבור לגור בדירה משלנו. ולעזוב את הבית בו גדלתי מעל 2 עשורים.
ראינו דירות שונות. זו שמצאה חן בעיניי – דוד לא אהב את הנוף והחדרים נראו קטנים בעיניו.
זו שמצאה חן בעיניו- הייתה בעלת מטבח צר מאוד. דבר שלא הייתי מוכנה להתפשר בו.
בסופו של כל יום כזה, מצאנו את עצמנו יושבים בבית הקפה שאנחנו אוהבים, שותים משהו חם ומקנחים בקינוח מתוק.
***
כבר יומיים שאני לא מסוגל להתקשר אליה, לשלוח הודעה, משהו...
זה מרגש ונוראי גם יחד.
למה?? למה זה קורה דווקא לנו??
זה הופך לנו את כל המשפחה!
בשורה מטלטלת...
אותי זה משמח. קצת. ואולי בכלל הרבה.
אבל, היא- איך תגיב?
מה היא בכלל חושבת שיומיים לא דיברנו?
גם למירי אני לא עונה.
אני יומיים מסוגר בחדר בישיבה.
לא מצליח להתרכז מול הגמרא. החברותא שלי כבר התייאש ממני.
אבל חשבתי- אולי דווקא ממנו תבוא הישועה..
הוא סרב בתוקף להקשיב... כל עוד אני נעול בחדר.
נאלצתי להבטיח לו שאלך לכותל ואז אספר לראש ישיבה את המצב, הוא בטוח ימצא פתרון.
ועשיתי את זה. התפללתי שלא אתקל בה בדרך... ה' ענה לתפילתי. בעצם... הקשיב לכל מילה שלי.
 
 **
לא אלאה אתכם בדיבורים.
החתונה בוטלה.
התקשרנו לאולם. לצלם שכל כך רציתי. לזמר שהיה משאת חייו של דוד.
לא חלמתי שכך זה יהיה.
דוד לעולם לא יהיה בעלי.
וההורים שלו לא יוכלו להיות חמי וחמותי.
 
אני אחות בכורה. תאומה.
אחות תאומה לדוד.




אשמח לתגובותיכם.