אין לאן לברוח פרק 10
להורדת הפרק בפורמט PDF

פרק 10
אכן, צוות נכבד הלך בעקבותיה ועוד כמה צעדים עמד ממש קרוב אליה.
היא החווירה, שפתיה נעשו קפוצות, נעשתה משותקת, פחדה לזוז, כאילו זה משמעותי בברוך הגדול אליו נקלעה.
”קחו אותה“! ירתה דין.
 
”לאן???” נשמעה צעקה שפילחה את דממת הלילה המרתיעה...
”קחו אותה, הכניסו אותה לרכב וניסע, ברצוני להגיע עוד הבוקר ולגמור עם זה כמה שיותר מהר“.
מיד עשו כמצוותה, היו אלו שתי בחורים שהיו חלק מצוות הקיבוץ.
 
הם התקרבו לקראתה, ניסו לאחוז בה, אך היה זה קשה. סירי התפרעה כמשוגעת.
היא לא ידעה לאן מייעדים אותה אך ניבאה שחורות. במיוחד שאינסטינקט ראשוני אמר לה: 'עשי הכול על מנת לברוח..'
 
לאחר מאבק מתיש וארוך הצליחו להזריק לה חומר מרדים, והחלה נחלשת יותר ויותר...  היא הובלה אחר כבוד בזרועותיהם החסונות לעבר הרכב הממתין...
 
***
 
הבוקר הפציע, היום היה נראה כאילו הולך להיות יום יפה ונעים כמו שאר ימי האביב הרגילים..
רבקה התעוררה, העירה את ילדיה ופנתה למטבח.
 
כמו בכל יום, ניגשה לעבר פנקס המשימות, שם מצוינים כל המטלות שאמורה לעשות באותו יום, כמו כן תלוי שם גם לוח השנה... היא הציצה לעברו, ראתה שהתאריך של היום מסומן בעיגול צהוב, התקרבה כדי לדעת מדוע ולמה... כן... הברק הבריק בה באחת... 'איך שכחתי?! איך הייתי מסוגלת? היום זהו יום הולדתה של שרה....' עצב עמוק ננסך על פניה, וכאילו כדי להפיג את יגונה מיד נכנסו פמליית ילדיה המתוקים.
 
ישראל, בעלה הלך זה מכבר לישיבה, היום ייערכו המבחנים המסכמים של סוף תקופה בישיבה, עוד לפני חופשת בין הזמנים. היא הייתה בטוחה שהוא זוכר שזהו יום הולדת של שרה, כנראה הוא נמנע מלדבר עמה על כך כדי להסיר ממנה כמה שיותר כאב. אבל היא זוכרת, ועוד איך. בעוד הוא יהיה עסוק ויומו מלא עד גדותיו ולא ישאיר זמן למחשבות ותוגות, היא תחיה את היום הזה, תחגוג לבד, תכין עוגה שכמו שנהוג בכל יום הולדת, רק שהפעם בעלת היום הולדת לא תזכה לטעום ממנה חתיכה...
 
היום חלף במהירות יותר מהמשוער, את רוב היום העבירה בקניות, סידורים מחוץ לבית, העיקר להיות אקטיבית ולא להיות פנויה למחשבות מטרידות.
 
העוגה נשארה רק בזיכרונה, לא מסוגלת להכין, לחשוב, לאכול, להרגיש...
עמוסת חבילות הגיעה הביתה, מותשת מן היום הארוך שעבר עליה, מצאה את ישראל משכיב את הקטנים לישון.
 
הביטה בו, מנסה לראות את המבט העצוב, הכואב, שמבין את עוצם הכאב בתאריך שחלף עליהם היום, אך הוא היה נראה לה רגיל לכל דבר. החליטה לא לפתוח בנושא, ולראות איך הדברים מתקדמים.
 
בסיימו להשכיב את הקטנים, פנה להצטרף אליה לארוחת הערב, הדיבורים לא נסבו סביב נושא אחד, נושא שרצו ולא רצו לנגוע בו, דיברו על הא ועל דא, מנסים להפיג את ההרגשה שעומדת בחלל, כן, שניהם ידעו את ששניהם מנסים להסתיר, זה לא היה סוד כמוס, אך זה היה
הסוד הכי כואב שארע להם מאז נישאו...
לבסוף, לא יכלה עוד להכיל, הייתה חייבת לפרוק, אולי אפילו לבכות למישהו...
”מה יהיה?" ירתה לפתע בלי הודעה מוקדמת, "אני לא יכולה לסבול יותר, היום הכאב עלה גדותיו“,
 
הוא ידע שלא יוכל במאום לנחמה, כי הוא עצמו שבר כלי, לכן ניסה להפנות את השיחה לפסים מעשיים יותר.
 
”רבקה, יקירתי“ אמר, ”ביררתי ונודע לי ששרה שלנו אכן נמצאת באותו קיבוץ בו סברת שמצאת אותה לפני שנה, קיבוץ “עין ישראל“ זוכרת? אז למרות שהטעו אותנו במשרדי הקיבוץ, בכל המשרדים למיניהם שפנינו, היום נוכחתי באי אמיתות הדברים. פגשתי את ר‘ ירחמיאל, הוא אמר לי שהוא חושב שראה מישהי שדמתה בעיניו לביתנו. לכן רבקה, עם כל הקשיים הכרוכים בכך, עם כל הכאב, האכזבות שנחלנו בעבר בחיפוש אחריה, יש לעשות מאמץ נוסף, אני בטוח שתעשי את זה, אני לא חושב שיש לב של אמא שלא יעשה הכול בעבור ביתה, אני רק רוצה לומר שיכול להיות שזה סוף הפרק“.
 
היא מחתה דמעה שנשרה מעיניה הנוגות,
 
"בעלי היקר, מה הייתי עושה בלעדייך?! איך חיי היו נראים?! בעודך מדבר אני רואה מולי אדם למוד סבל שנושא את סבלו בעוז, בגבורה ועוד יש בכוחו לתמוך באחרים, ברואי זאת מתמלאת אני כוח, ושמחה ממלאת את ישותי. תודה בעלי שאתה נותן לי כוח, תודה אלוקים שנתת לי את בעלי".
 
***
קול צעדיהם נשמע היטב על הכביש המוביל לשער הקיבוץ, מנסים את מזלם שוב בתקווה שזו הפעם האחרונה, ממלמלים פרקי תהילים לא ברורים מרוב הלחץ.
 
רבקה עוד זכרה את מיקום משרד הקיבוץ מהפעם הקודמת, הייתה נראית הפעם בטוחה בעצמה ביותר, דפקה מעט ונכנסה.
לאחר מחצית השעה, הדלת נפתחה, איש ואישה יוצאים מעם פתחו אוחזים אחד בשני לבל יפלו, לדמעות כבר אין משמעות במעמד אליו נקלעו, דרך אחרת לא הייתה להם כדי להביע את כאבם, תדהמתם, קריעתם הנפשית.... יש מילים אחרות לבטא?!
 
הם לא מבינים איך מוחם יכול היה לקלוט, להכיל את הנאמר, באיזו עזות נפש, באיזו אדישות מעושה, סלחנות מזויפת אמרו את הדברים.
"האומנם שרה שלנו הייתה בקיבוץ שנתיים תמימות ולא ידענו על כך? עד כדי כך המדינה אכזרית כדי להסתיר מידע זה מהורים מסכנים וטרוטים?!" שאלה בכאב עצור.
 
הם חשבו שכוחם לא יעמוד להם ועוד רגע קט אחד מהם יצנח על הארץ עוד לפני זוגו.
אך למרבה הפלא נשארו עומדים, אפילו לא נפלו מרוב תשישות, עומדים נטועים על מקומם. מבטם אפל. לא מביע כלום. לא רוצה להביע כלום. ראשם הומה. נפשם נקרעת לגזרים בין הסבל מנת חלקם לבין רצונם כבר להיות כמו כל ההורים, בטוחים, שמחים ורווים נחת.
 
כן, הלא  יאמן קרה..
 
היא מקוטלגת כחולת נפש.
 

***
 
היא שכבה שם, מבטה מעורפל, מביטה בתקרה כאילו סופרת כבשים או משהו אחר שממגנט.
היא נראתה במצב יותר חמור עם פיג'מת הפסים הלבנה. כן, כזו שיש לכל אחד שמצטרף לאחד מן החולים בבית החולים לחולי נפש. היא יודעת, עשו לה עוול, דין אחראית לכך, היא יודעת שאין מקומה כאן, היא שפויה, אמנם הרוסה נפשית , אך דעתה נשארה צלולה.
 
לא מזמן הפסיקה לצעוק, לבעוט בכל הנקרה לידה.
הרופאים מביטים בה במבט מלא רחמים, כ“כ צעירה ויפה וכ“כ מהר השתגעה...
 
ד"ר איינטיגריין נכנס לחדרה, הביט בדוח שהיה צמוד למיטה, ”סובלת מהזיות, מקוטלגת כחולת דיפירינוס - פיצול אישיות -  בשלבי החמרה, כזה שלא נמצא לה פתרון“.
 
הוא הביט בה, מבחין איך היא מנסה להשתחרר מהכבלים שסוגרים עלייה, את צעקותיה הנוראיות, ואכן האמין שמחשבתה לקויה והיא סובלת ממחלת נפש קשה ביותר.
 
מצבה של שרה החמיר מיום ליום, בעוד היא לא מפסיקה לקרוא בשם הוריה, אחיה ואחיותיה, החלו הרופאים להאמין שהיא אכן לוקה באחת ממחלות הנפש, משום שלפי הדוח מצוין שאין לה כלל משפחה והיא ילדת קיבוץ. 
 
הם התסיסו אותה בזריקות, תרופות, בידדו אותה, כבלו אותה, עשו כל מה שהם סוברים על מנת שיעזור למתן את התנהגותה החריגה.
סירי שאכן הייתה שפויה בנפשה, החלה מראה את השפעת התרופות, בתחילה עוד זכרה מי היא, מה היא רוצה מעצמה, מי הם הסובבים אותה, איזה עוול עשו לה, אך לאט לאט את אשר טפטפו לה והתסיסו בתוכה ניכר בה. דין הגיעה יום יום מדברת על ליבה, מסיטה אותה בדברי הבל ושטות, שקר שלא היה ולא נברא,
 
"סירי, את חולה אנושה, וממש טוב שגילינו את זה כעת ולא מאוחר יותר, כי אחרת מי יודע מה היה קורה לך".

[כ"א טבת תשס"ט 21:22]

לפרק קודם לפרק הבא
✍ כדי להגיב ולהוסיף הודעות יש להתחבר לאתר ✎


תגובות:
מאת: sarounet
  דוסי סטורי-
תודה שנזכרתם...

כמעט שכחתי שקיים כזה סיפור...

וואוו,
חיה- הסיפור הולך ונהיה מסובך!!!!
מחכה להמשך!!
ותעשו טובה,
הפעם תזדרזו...............
[כ"א טבת תשס"ט 21:47]

מאת: shiri08
  סיפור יפה הולך ומיסתבך...
רק בבקשה מימך הפעם אל תיתני לנו לחכות חודש עד לפרק הבא...:קורץ:
[כ"ב טבת תשס"ט 02:23]

מאת: סתם אחת
סיפור יפה... רק ש... ועם כל הפירגון...
הוא כתוב בשפה קצת שונה מהרגיל...
קצת מוזר אבל יפהההההההה
מחכה להמשך (ולא עוד חודש..)
סתם אחת.
נ.ב.
מה עם פיצוי על החודש שחיכינו?
שחררו עוד פרק...:קורץ: :חיוך גדול:
[כ"ב טבת תשס"ט 14:20]

מאת: דביבונת
  סופסוףףףףףףףףף! כבר חשבתי שדינו של הסיפור הזה הולך להיות כמו עוד כמה סיפורים פה באתר- סיפור ללא המשך....
אני שמחה לראות שזה לא כך בבקשה את הפרק הבא תשחררו מהרררר כי אני ב-מ-ת-ח-!!!!
סיפור שונה ויפה! התפתחות מעניינת...:בעד:
[כ"ב טבת תשס"ט 17:22]

מאת: ילדה גדולה
  סיפור הזוי לחלוטין ציפתי להתפתחות יותר אמיתית ומשכנעת מקווה לראות אתזה בפרקים הבאים
[כ"ג טבת תשס"ט 13:03]

מאת: מקסימוס דסימוס מרידיוס
  אחלה סיפור
[כ"ד טבת תשס"ט 12:45]

מאת: אלי
  התפתחות יפה ושונה
[ז' אלול תשס"ט 12:21]