אין לאן לברוח פרק 11 פרק סיום
להורדת הפרק בפורמט PDF

פרק 11- פרק סיום

סירי שחשבה שהיא נורמאלית נפשית, החלה מאבדת את שפיותה ומאמינה לדברים שמחדירים בה.
הוריה של סירי עשו הכול לברר לאיזה בית חולים נלקחה ביתם.
זמן וכוח לצאת נגד צוות הקיבוץ, לפתוח נגדם בתביעה או כל דבר שיביע את זעזועם וכעסם, לא היה להם. משאבים גם לא היה להם. כל עיניהם היו פנויות, נשואות לעבר בתם, לראות אותה, אך מאמצם לא נשאו פרי.
היטלו בהם, כל מקום אליו פנו שיקרו עליהם והפנו אותם למקום הלא נכון, כמובן לא ביודעין, אך הכול היה ”בזכות“ דין.
היא ידעה שבמוקדם או במאוחר הוריה של סירי יפקדו את מקום הימצאותה ולכן רצתה להשהות זאת כמה שיותר, בכדי  שסירי אכן תעבור טפולים שיזיקו למצבה הנפשי.
היא לא הייתה מסוגלת לשאת את זה שיום אחד סירי תחזור לביתה. היא ידעה, שברגע שתראה את הוריה היא תקפוץ אליהם ותעשה כל שביכולתה לחזור, שכשיבוא היום המיוחל היא לא תזהה אותם וגם אם כן, היא תכחיש כל שקר אליהם. מה שקורה לאלו שסובלים מפיצול אישיות.

הם כשלו במדרגות, עשו פעמיהם לעבר המחלקה האחרונה בבית החולים, הם לא התייאשו, גמרו אומר בלבם לעבור כל בית רפואה פוטנציאלי בארץ כדי לראות את בתם שאבדה להם כבר לפני כמה שנים.
הם עברו חדר חדר, כמובן כל עוד הם מביטים דרך החלון, שהרי אין הכניסה לחדר מותרת סתם כך. המראות המזוויעים נגלים לפניהם אך הם סובלים הכול, העיקר למצוא מזור לנפשם. והוא "שרה".
עברו לחדר הבא, הביטו בדמות השכובה במיטה, עיניים קרועות מאימה, מביטות בחלל, פנים חיוורות כלובן הקיר, כל תו מפניה כאילו יצא לקראתם, התווים היו מחודדים ובלטו, במיוחד עצמות לחייה. ידיה כבולות היו בקשרי חבל למיטה. משהו מגנט אותם לדמות. לא. זה לא התחבר להם לדמות ביתם, לפחות כך רצו לחשוב, אך משהו לכד את מבטם. כן. זהו כתם הלידה שלה, במצב שכיבה הם הבחינו בו, לסירי היה כתם לידה אדום, לא ניכר כ“כ כי הוא היה תחת צווארה, אך הם זכרו אותו. זה אותו הכתם...
אחרי התגלית הראשונה, החלו מתחברים בראשם יחידות הפאזל הרבות שעמדו להם, זו היא! הם רצו מהר ליחידת האחיות להוכיח את הורותם עליה, ניסיונם לא צלח בקלות רבה, אחרי מסע השכנוע המפרך שדין שכנע צוות הרופאים באמיתות דבריה היה קשה לשינוי. אך אחרי ימים מספר, פרוצדורות קשות מנשוא, הם קיבלו את האישור המיוחל ונכנסו לחדר שבלית ברירה הוצרכו לפקוד אותו.

הם הביטו בה, בתם מחמדם, שבר כלי מרוסק, נפש מרוטה וחרוטת סבל. החלו ממררים בבכי, לא מפסיקים. שעה ארוכה היו לידה, מלטפים, מביטים במבט המזוגג שלה, בתקווה נואשת וחסרת סיכוי שמא תראה שביב של הזדהות, זיהוי, קרבה כלשהיא... אפס. הרגשתם הייתה כשל הורים שמשוועים לדבר חסר סיכוי מתחילתו ומביטים בדמות שאין לה לא נפש ולא רוח.
הוריה של סירי דרשו לשחררה, בטענה שבתם שפויה ואין להם בתורשה שום גן של חולי נפש. כששמעו הרופאים את הסיפור המלא של הילדה בדבר בריחתה ממשפחתה האמיתית ושאכן יש לה משפחה, החלו להאמין להורים אך אמרו  שאין לאל ידם מה לעשות. בהשפעת התרופות, הריחוק מהבית, כל מה שעברה בייחוד התוספת שדין הייתה אחראית בו, הילדה אכן הפכה לחולת נפש ושום אישור בעולם לא יאשר  להוציאה מביה“ח.
הוריה של סירי לא ידעו את נפשם, הם היו בטוחים שהם רק ימצאו אותה, יוכיחו שהיא בתם והכול יעבור בצורה חלקה, קלה ופשוטה בדרך הביתה. אך האמת אכזבה אותם בפעם האין סופית.
עוד היו בטוחים שאם ביתם תישאר במקום הנ“ל, היא תירקב ולעולם לא תוכל לחזור לקדמותה. הרופאים לא הסכיתו לשמוע את דבריהם. מה שההורים של סירי לא ידעו זה שידם של הרופאים פועלת יד אחת בשיתוף עם דין והיא אחראית ממעל לכל מה שמתנהל, הקיבוץ שיחד את צוות ביה“ח בסכום לא פשוט ודרש מהרופאים שבתמורה יעשו את שהם מורים להם. וכך היה.

הדרך הייתה ללא מוצא. נראה היה כי המצב חסר אונים. סירי קמלה להם בין הידיים, הם אינם יודעים עוד במה יוכלו להצילה.
כלל לא בטוחים שהיא מזהה אותם, היא ממלמלת מלמולים לא מובנים, לא מאמינים שהיא שפויה, דמעות היא כבר לא מזילה. היא סובלת. זאת הם ידעו, על לא עוול בכפה, בזאת הם היו בטוחים.
ניסו את מזלם אצל עורך דין אך זה מנע מהם כל פוטנציאל של הצלחה בטענה שהתיק כבר ברור מראש, היות והילדה בת 22 ומוחזקת ברשות עצמה. הלכו לעורך דין אחר אך זה דרש תשלום שלא היה בידם להשיג את מחציתו!
ניסו את מזלם אצל אלוקים...

 * *  *
היא ישבה שם, מצונפת כולה, מתחפרת בתוך עצמה, כמו רצתה להסתיר עצמה כמה שיותר, היא בכתה, עיניה זלגו דמעות שירדו במורד לחייה ללא מפריע.
היא לא יכלה לסבול זאת עוד. לא עוד. כל הכאב של כל התקופה האחרונה התנפץ לו ביום אחד, בשעה אחת והכל התפרק. פרץ החוצה. היא נתנה דרור לדמעותיה ובלי משים הדף הלבן והנקי נעשה יותר רטוב ומקומט מרגע לרגע.

הדף כמו סירב להיות עימה, השתפל לה בין הידיים ונפל היישר על הרצפה.
עם נפילת הדף היא סגרה את עיניה, רצתה לנוח, להעניק מרפא לנפשה הדואבת.

"אמא, אבא. הורים יקרים שלי.
מרגישה אני ששעת פרידה זו לי מכם, אני חושבת שנגזר עליי למות מוקדם מהרגיל בעקבות הסבל שהענקתי לכם. אך אינני בטוחה עוד בכלום.

אמא, אבא. חיי אינם שווים. את גופי לקחו לי, את נשמתי לקחו ממני וכל זה כבר היה מזמן.
הבעיה היא שאך לפני זמן מה קלטתי את זה. הבנתי שאין על מי לסמוך, מי שחשבתי שהיה לי לעזר, נתגלה פרצופו האמיתי , האכזרי, השטני, הרווי שנאה ונקמה לעם היהודי, נשאבתי בקסמו של הרע, הלכתי אחריו שולל, לא חשבתי מספיק.
המכתב מבולבל, קטוע ולא ברור, אך עצם קיומו מראה לכם שהנני ביתכם, שרה בת רבקה, שפויה או לפחות יש בה חלק שפוי אך שבויה, שבויה בידי אוכלי אדם , משטמות, אלו ששנאתם יוקדת במבטם, אלו שכדי להשיג את טרפם ימלאו את החסר שבליבך.

כן, אבא, אמא . היה חסר לי אהבה וזאת קיבלתי אצלם,
לפני שאחזיר את נשמתי לבוראי רציתי לומר לכם דבר אחד.
אני אוהבת אתכם. תמיד רציתי לחזור, אך לא התאפשר לי. תמיד רציתי לשוב אך כולם מנעו ממני, עשיתי הכול בעבור זה. את כל הניסיונות האפשריים, מסתבר שהניסיון האחרון היה הרה גורל ומשמעותיי. חיי אינם חיים כבר לפני 3 שנים.
ייסורי המצפון נקפו אותי יום יום, שעה שעה, לא במודע תמיד, אך בלילה מתחת לשמיכה זה תמיד עלה. אתם בטח לא מאמינים איך אני כותבת לכם זאת, אתם מביטים בי, בילדתכם, בטוחים ששום שמץ של הגיון לא נותר בה. זאת משום שאת התרופות של הימים האחרונים התאמצתי לא לבלוע, רציתי לשמור על עצמי, בשבילכם, לכתוב לכם, להסביר, כמה אני באמת אוהבת אתכם, כמה אני מצטערת על כך שהייתי פזיזה. על זה שגיל ההתבגרות גבר עליי במלוא עוזו.
אמא, אבא. לקחו אותי, גנבו את שרה מחיקכם, אך תהיו בטוחים, את נשמתה לא לקחו . את מה שעוד נותר לה אישי שלה, לא תמיד לקחו. מרגישה אני שרוחי ניטלת ממני. אל תדאגו עשיתי תשובה, עד כמה שיכולתי כמובן.
אמא, אבא. אוהבת אתכם ולא יודעת עוד איך לבקש סליחה.
שרה."


עפעפיה נסגרו בפעם האחרונה...

את המכתב הזה מצאו הוריה  של סירי יום למחרת, יום בו החלו להכינה ללוויה..


[כ"ח טבת תשס"ט 20:44]

לפרק קודם
✍ כדי להגיב ולהוסיף הודעות יש להתחבר לאתר ✎


תגובות:
מאת: סתם אחת
  סיפור חמוד...
נראה שרצית לגמור מהר אותו בגלל התגובות הלא כ"כ מפרגנות...
בכל זאת, אני אהבתי..
ממש יפה!
ס.א.
נ.ב.
אני ראשונהההה!!!
[כ"ח טבת תשס"ט 23:58]

מאת: סתם אחת
  *** לגמור אותו מהר...
[כ"ח טבת תשס"ט 23:58]

מאת: נחוש לעתיד
  סיפור מגניב אבל עצוב שהיא מתה יכלת לסיים אחרת וזה היה גם יותר ארוך
[כ"ט טבת תשס"ט 10:20]

מאת: דביבונת
  אוי, למה סוף כזה מהיר ואכזרי??:לא מסכים:
הסיפור היה ממש יפה ושונה מכל שאר הסיפורים אבל לא חשבתי שיהיה לו סוף כזה....
ממש חבל, זה נראה כאילו מיהרו לגמור אותו....
אבל שוין, שיהיה. תודה בכל אופן! את כותבת יפה.
[כ"ט טבת תשס"ט 18:40]

מאת: sarounet
  סיפור יפה!!!!!!!!
אבל זה נראה כאילו הוא העיק עליך,
ולא היה לך כח לסיים אותו...

נו, טוב...
את מוזמנת לחזור אלינו עם סיפורים חדשים!!
[כ"ט טבת תשס"ט 18:57]

מאת: **נע7ה 2טרוף**
 זה פשוט עצוב!!!!!!!! עצוב!!!עצוב!!! בא לי לבכות!!!!!!!!!:עצוב: :עצוב: :עצוב: :עצוב: :עצוב: :בוכה: :בוכה:
[כ"ט טבת תשס"ט 20:22]

מאת: ורודה
הסיפור ממש ממש יפה
היו תגובות
מאוד "חיוביות"
וחבל כי את באמת כותבת
יפה
הסוף האמת התפלאתי כי אני ובטח כולם
חשבו סוף משמח יותר
אבל זה מה שמענין בסיפור
שמה שחושבים שיהיה אז לא
בקיצקוץ
סיפור יפה מאוד נהנתי
תודה ויום טוב

[ב' שבט תשס"ט 11:39]

מאת: טליה
  אוייש!!!
למה כזה אכזרי?? מסכנה. ממש רחמנות!!!
כתיבה יפה!!!
(לא אומר שלא דילגתי שורות כשלא היה לי זמן לקרוא, אבל בכל זאת הבנתי הכל.)
מחכים לעוד סיפור ממך!!!
:בעד:
[ד' שבט תשס"ט 21:32]

מאת: ביקורת_סיפורים
  תרשו לי להגיב?

ראשית, חיה לא רצתה לסיים את הסיפור מהר, בטח שלא בגלל אי אילו שהן תגובות. מה גם, שאת הסיפור היא סיימה לכתוב לפני שהוא התפרסם.

שנית, לא כל סיפור חייב להסתיים בטוב. לעיתים קורה שסוף טרגי ועצוב הוא זה שינצח במשחק.

שלישית, הסיפור קרה באמת!!! ולעניות דעתי, אין צורך לשנות את סופו רק בגלל... (שזה לא מוצא חן..) קבלו את המציאות כמות שהיא, גם אם היא מרה...

בהצלחה לכולם/ן.

ביקורת.

[י"ז שבט תשס"ט 23:08]

מאת: טליה
  ביקורת, תודה על ההבהרות.
שנית, למה חיה בעצמה לא עונה? (סתם למילוי חור בהשכלה..)
[כ"ב שבט תשס"ט 21:35]

מאת: אלי
  אין מה לומר סיפור יפה ורק חבל על כשרונותיה של חיה הסופרת לדעתי היא צריכה להוציא ספר לא דווקא של סיפור ארוך אפשר גם קובץ סיפורים
[ז' אלול תשס"ט 12:27]

מאת: chayaaaa
  הייי אלי...תודה רבה על הפירגון!
[י"ג אלול תשס"ט 22:49]

מאת: מישהי....
  סיפור נחמד.......

[י"ד אלול תשס"ט 16:03]