ציטוט אהבה פשוט פרק כה פרק הסיום
להורדת הפרק בפורמט PDF

פרק כה - פרק הסיום

הדמות הלכה והתקרבה, ולעיניהם המשתאות של מוישי וחבורתו, נגלה ר' ירוחם במלוא זיוו, תארו והדרו.
"אממ גוט שאבעס". ניסה מוישי לשבור את השתיקה המעיקה. ר' ירוחם העביר את מבטו ממוטי ליהודית, מיהודית ללירז, מלירז חזרה למוישי. מבטו תוהה כאומד בדעתו "מה ל-2 תלמידי החביבים בחברת בת בית יעקב, ועוד החורה שלבושה על גבול הפרחיזם".


השתיקה המעיקה התארכה, ומוישי ייחל שהאדמה תפצה את פיה ותבלע אותו כמות שהוא, כולל הזיעה שהחלה להצטבר במורד גבו ועל פניו. רגשות אשמה חלחלו בליבו, אך מוחו מיאן להבין על מה. מעולם לא חש שהוא עושה משהו רע, אבל לפתע פה בשבת אחרי צהריים, כשר' ירוחם עומד מולו בחברת יהודית, התחיל להפנים שאולי הרחיק מעט.
יהודית שיחקה בעפר בעקב השחוק, וחשבה לעצמה "העיקר איילה התחמקה לה עם גבי... תמיד היא מצליחה לצאת ברגע האחרון ולהפיל הכול עלי".
ואילו מוטי עמד בצד מכונס מעצמו, כמנותק מהמתרחש.
ר' ירוחם כחכח בגרונו ופנה למוישי "אז מה אתה אומר?".


מוישי חש שביטחונו העצמי נמוג כלא היה. רצה בכל ליבו לא להיות שם, לו היה יכול להחזיר את הזמן אחור...
מוטי נחלץ לעזרתו "הרב, מה שקרה זה..." המשפט נקטע באבו על ידי ר' ירוחם. "לא שאלנו אותך מוטי. שאלנו את מוישי."
לירז הבליעה חיוך לעצמה "מה הקטע של הרב שלהם לדבר על עצמו בלשון רבים? אני וגבי נריץ על זה צחוקים כבר במוצ"ש..."
לבסוף אזר מוישי עוז ואמר בקול רפה "מה שקרה היה חד פעמי ולא יקרה שוב..."


ר' ירוחם הישיר מבטו אל מוישי "מה חד פעמי? אני רוצה שתסביר מה קורה פה. מה אתה עושה כאן... ולמה היא כאן." הנהן לעבר יהודית, שעדיין הייתה שקועה עם העקב. ללירז לא התייחס כלל.
"אממ יצא לנו להיות פה שבת, אז יצאנו לטייל. לא ידענו שהרב יהיה פה". ניסה מוישי להתנצל.
ר' ירוחם חכך בדעתו, האם באמת אך במקרה הדבר מוישי ומוטי פה, או שמא יש בדבר יותר רובד ממה שנראה במבט ראשון. הביט במוישי תלמידו האהוב, ולא ידע את נפשו. האם ייתכן שעד כדי כך מוישי הרחיק לכת? בחזיונותיו המופרכים ביותר לא העלה על דעתו שבחור מוכשר וחכם כמו מוישי יתעסק בענייני קלות ראש כאלה. אולם מצד שני, עומדות למול עיניו ראיות בלתי ניתנות להפרכה או להסבר אחר... ולא ידע את נפשו.
ליבו מיאן להאמין לאפשרות השנייה, על כן שאל את מוטי. "זה נכון מה שהוא אומר?".


מוטי התחבט בקרבו. מצד אחד חרותה בו נאמנות למוישי, חברו הטוב. הוא לא ראה את עצמו לעולם מלשין על מוישי, או אומר משהו שיכניס את מוישי לאי נעימות. ובוודאי שלא בפניו. מאידך גיסא, מושרשת בו עמוק מידת האמת. מוטי לעולם לא שיקר, גם אם מדובר בלשלם מחיר מלא באוטובוס בגיל 18 ויום אחד. לא חיפש לעגל קצוות, ותמיד האמין באמת הפנימית שלו. מוטי התמיד בעמידתו המכונסת, רק שפתיו החשוקות העידו על המאבק המתחולל בנפשו פנימה.


ר' ירוחם התבונן בו, וחיכה לשמוע שאכן, אך במקרה היה הדבר והתקבצו לכאן במקרה השבת כל החבורה. אך התשובה בוששה לבוא, מוטי לא פצה את פיו.
לירז התבוננה במוטי, ונזכרה בארשת החושבת שלו שהייתה עולה עליו פעמים רבות. אפילו יותר מידי רבות לטעמה.
בהבלחה פתאומית הבין ר' ירוחם שגם אם הדברים לא היו כפי שמוישי הציג אותם, למוטי לא נעים לספר כשמוישי מקשיב. לכן התקרב למוטי, הקריב את אוזנו לפיו, כאומר לו "תענה לי בשקט באוזן". מוטי לחש לו באוזן מספר מילים, ופני ר' ירוחם נפלו.
הוא לקח 2 צעדים אחורה והביט בשניהם בתדהמה, חוסר אמון.


לידם ניצב סלע גדול, מעוטר מספר כתובות גרפיטי ישנות. ר' ירוחם נשען ביד אחת על הסלע, וביד השני הליט פניו. התייפח.
מוישי הביט במוטי במבט מצמית. אומנם הוא ארגן את השבת. אבל שמוטי ככה "ימכור" אותו לר' ירוחם? ככה חברים לא מתנהגים. ליבו לא עמד לראות את ר' ירוחם בוכה. יחסו לר' ירוחם היה בדרך כלל יחס מעורב של כבוד וזלזול. כבוד מעצם סמכותו, וזלזול מעצם תפקידו, מקבל משכורת על מנת לפקח על הבחורים, לתפוס אותם על כל חריגה קטנה מהתלם.  כשראה דמעות בעיני ר' ירוחם, הפנים לפתע שלר' ירוחם באמת איכפת ממנו. מתי פעם אחרונה מישהו בכה בגללו? ליבו לא עמד בצער של ר' ירוחם, והוא התקרב אליו לאיטו אליו ואמר בשקט "הרב. הבנתי שטעיתי. אני אעשה כל מה שהרב יאמר לי". קיווה שהמילים המעטות יחזירו את ר' ירוחם לדמות הסמכותית שהכיר, רק שכבר יפסיק להזיל עליו דמעות. למה הוא לוקח את זה כל כך אישי?


קול בכיו של ר' ירוחם פסק, אולם עדיין לא הוציא הגה מפיו. מוישי הרגיש שהנה, תכף ר' ירוחם יסלח לו. ר' ירוחם הוריד את ידו שהליטה את פניו, וראה  זוג מתקרבים מרחוק.
איילה תהתה לעצמה מרחוק, מי הדמות התורנית שמוישי הגריל באמצע המדבר, וגבי הרגיש החמצה על שלא הצליח לקשור שיחה של ממש עם איילה ברבע שעה שאיבדו את דרכם משאר הקבוצה. דווקא היה מתאים לו מישהי כמוה.


יהודית התבוננה במוישי מהצד, ומשהו בו נראה לה פחות... פחות מושך בעיניה. אולי היא איתו רק בגלל שבמקרה הוא הבחור הכי סביר שהכירה? סה"כ מוטי אמר את האמת, ומוישי מסתכל עליו בצורה מגעילה. דווקא היא, ידעה לזהות ולהאריך כנות אמיתית ועמידה מול האמת, עם כל המחיר המשתמע מכך.
כשהשניים התקרבו, ור' ירוחם זיהה מי הצד הנשי בזוג, התחלפה ארשת פניו לכעס, זעם כבוש.


הוא פנה למוישי ואמר "אני הולך למנחה וסעודה שלישית. גוט שאבעס!" ובהפגנתיות הסתובב ופנה לעבר המלון. "ואת באה איתי!" קרא לאיילה.
איילה פסעה לצד אביה "אבא, לא ידעתי שזה יהיה ככה. באמת תכננתי להיות אצל יהודית שבת..." ר' ירוחם שתק. כמו הייתה איילה לא קיימת. איילה רצתה שיצעק עליה, יעניש אותה, יתחקר אותה, אבל ר' ירוחם התעלם ממנה. מעולם לא התייחס אליה אביה ככה, כאילו היא אוויר. היא הרגישה מושפלת כמו שלא הרגישה מעולם. מצד שני, מעולם לא בגדה באמון של אבא בצורה כל כך בוטה.
ומה תגיד אמא? אמא בטח תשתוק בכאב. אבל זה כבר צפוי...


             ------------------------


האוטובוס פלט את הנוסעים האחרונים בפאתי בני ברק.
איילה פסעה עם הוריה לעבר ביתם. ואילו מוישי מוטי ויהודית פנו לכיוון ההפוך, לכיוון הישיבה וביתה של יהודית. יהודית פסעה צעדים מספר לפני החברים השותקים, עקביה מקישות על האספלט הדהוי. עוד מספר פסיעות והיא תהיה ברחוב שמוביל לביתה.


לפתע מוישי החיש צעדיו ואמר לה "תעצרי רגע".
"למה לעצור?" המשיכה לפסוע.
"יש לי משהו לומר לך..."
"תגיד..." אמרה בקוצר רוח.
מוישי אמר בהיסוס "את יודעת, גם אחרי כל השבת הזאת ומה שקרה, זה לא אומר שלא נוכל לדבר... רק נצטרך להוריד פרופיל. את יודעת..."
יהודית שתקה לרגע, מבט כאוב בעיניה. כחכחה בגרונה "לא יודעת. אחרי השבת הזאת גיליתי צדדים בך שלא ממש אהבתי. שלא תבין אותי לא נכון.. אתה באמת מיוחד. זה לא אתה, זו אני..." ודמעה קטנה זלגה לה מהעין על הלחי.


מוישי הביט בה בהלם ואמר "טוב. איך שאת חושבת. לילה טוב" איחל לה ביבושת, ופנה עם מוטי לעבר הישיבה, עדיין בשתיקה רועמת.
השניים נכנסו לחדר, מוטי הדליק את האור בחדר החשוך, ואסף בעזרת עיתון עטיפות של חטיפים שהתגוללו על הרצפה.


מוישי פינה בשקט את בגדיו מהמזוודה לארון. לפתע הכאב שחש מהפרידה הפתאומית מיהודית, יחד עם הכעס על מוטי התפרץ באחת "למה היית חייב לספר לו? לא יכולת לשתוק לפחות?".
מוטי השפיל את עיניו ואמר "אמרתי לו שאני ארגנתי את הכול, וששכנעתי אותך לבוא. לכן הוא היה בכזה הלם ואכזבה. מילא עליך הוא עוד היה מאמין, אבל עלי?" קרץ למוישי בשובבות.
"אתה כזה... עזוב..." חייך אליו מוישי חזרה, הרגיש סכל שבטיפשים. ביום אחד גם איבד מישהי שחשב שאהבה אותו, וגם כמעט את החבר הכי טוב שלו.


"כזה מה?" מוטי התעקש לדעת.
"כזה קרצייה... תגיד בא לך ללמוד קצת בבית מדרש?".
מוטי תהה "עכשיו?".
"כן, עכשיו! אתה יודע, לפעמים רק אחרי שאיבדת משהו אתה יודע להעריך את מה שיש לך.."
והשניים יצאו מהחדר לעבר הבית מדרש, ללילה של לימוד. להשלים את מה שהחסירו לאחרונה...


                 -------------------


2 אחרי חצות, איילה התייפחה במיטתה בשקט. דמעותיה הרטיבו את הכרית, וגופה רטט ביבבה חרישית. מאז הצהרים ר' ירוחם לא דיבר איתה, רק עיניו שידרו את הכעס והכאב שחש. הרגישה שהיא רוצה להעלם, לא להיות קיימת, רק שתפסיק לראות את המבט הפצוע, הפגוע, של אביה.


עד היום מעולם לא מעדה עד כדי כך, ובתזמון מושלם, בדיוק בו ביום אביה היה צריך להיות שם. לראות אותה באה גם גבי, ולהיפגע עד עמקי נשמתו.
היא ייחלה שהדמעות ישטפו את רגשותיה, שתפסיק להרגיש אשמה. מוחה שכנע אותה שיהודית היא זאת שגרמה לה להגיע, היא לא טיילה עם גבי מרצון, ככה יצא. היא שונה מחברתה הטובה שנסחפת בקלות. או שאולי לא? כמה אפשר ללכת רחוק לשם החברות, אמור להיות איזה גבול מסוים שאחריו היא כבר לא יכולה להאשים שהיא באה בשביל חברה שלה. אבל היא כן באה בשבילה!!! התסכול בתוכה הלך והתגבר, כמו מעיין דמעותיה...


פסיעות חרישיות נשמעו מאחורי הדלת, והדלת נפתחה בלאט. איילה עצרה את נשימתה. ראתה את ר' ירוחם נכנס לחדר, מביט בה מבעד למסך החושך הסמיך. התקרב חרש למיטה, היא כבר לא עמדה בזה, ופרצה בבכי סוער שוב.


ר' ירוחם התיישב על הכסא ליד המטה, ואחז בידה... אט אט שכך לו הבכי, עד שנהפך ליבבות בודדות, עד שפסק לגמרי.
עיניה ראו מבעד לחושך את דמותו אומרת לה "איילה, מהצהריים שתקתי, לא כדי להשפיל אותך. לא ידעתי איך לעכל את מה שראיתי. האם את אשמה? אולי לא באשמתך... אינני יודע מה היה שם. לא כאב לי מה שהיה שם, כמו הפגיעה באמון שלי בך. למה לא יכולת לספר לאן את הולכת?"
עוד רגע, ואיילה כמעט החלה להתייפח בשנית. ואז המשיך ר' ירוחם.


"עכשיו ישבתי בסלון, ניסיתי ללמוד. אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שאת מתייסרת עם עצמך... הרגשתי אותך מתחרטת, מתייסרת על מה שקרה, וכאב לי שכואב לך..."
שתיקה למספר רגעים, ואז המשיך בקול חנוק "את הבת שלי איילה. אני לא רוצה שאף פעם יכאב לך. לעולם. אין לך מושג כמה פצע אותי שאת מתייסרת... יום אחד כשיהיה לך ילדים בעזרת ה' תביני... את לא יודעת כמה אני..."


איילה קמה, וחיבקה את ר' ירוחם  "אבא... אני מעולם לא יכאיב לך... ותודה על זה  שאתה אבא כל כך מקסים, גם כשלא מגיע לי..."
ר' ירוחם ניסה למחות את דמעותיו, אולם לבסוף הרגש גבר עליו...


 רק הירח שהציץ מהחלון כעבור דקות מספר, ראה את האב והבת בוכים יחד...


דמעות שממיסים משקעים שבלב.
דמעות שמתיכים אמון מחדש.
דמעות של אהבה אמיתית.


     ----   סוף   ----


 


__________________________


רוצים לקבל עדכונים על פרקים חדשים למייל שלכם? הרשמו בבלוג העדכונים של דוסי סטורי.


[ט' אדר תשס"ח 05:51]

לפרק קודם
✍ כדי להגיב ולהוסיף הודעות יש להתחבר לאתר ✎


תגובות:
מאת: 20sweet
  סיפור ממש יפה היה שווה לחכות !
מחכים לסיפור הבא :קורץ:
[ט' אדר תשס"ח 09:38]

מאת: דוסית סטורי
 וואוו... . . .

אחרי 5 שנים: ה-ח-ת-ו-נ-ה...כאילו זה נקטע באמצע.

תודה שעמדת בהבטחתך, סיפור יפיפה. בהצלחה בהמשך.

:חיוך גדול:
[ט' אדר תשס"ח 15:49]

מאת: טליה
  יוווווווווווווו!!!!!!!!!!!!!!!!!1
סופסופסופסופסוף!!!!!!!!!
לא מאמינה!!!!
מגניב, עשית את זה!!!
מעולה!!!!!!!
:בעד: :בעד:
[י' אדר תשס"ח 22:12]

מאת: lorie
  פששש, סוף מעולה! :)
נראה שהתבגרת ביחד עם הסיפור שלך...
אהבתי את הפרק, הצדק יצא לאור... הטובים מנצחים.. הכל הגיע על מקומו בשלום... :)
[י' אדר תשס"ח 22:41]

מאת: דביבונת
  כל הכבוד! מגניב!
בהחלט פרק בוגר יותר....
בהצלחה בסיפור הבא....:קורץ:
[י"א אדר תשס"ח 12:59]

מאת: חשה...ב..
  מגניב!!כל הכבוד לך על הסוף...הוא די עצוב..אבל איך לוריא אמרה?הטובים מנצחים..יופי שסיימת אותו.איך ההרגשה לגמור את הסיפור שלך?
מחכה לסיפור נוסף..:בעד:
[י"א אדר תשס"ח 15:52]

מאת: hanibanni
  בסססה חמוד!!!
לא סוףף הדרך אבל ממש חמוד!!!
יותר יפה מהקודם זה בטוח!!!

אז כמו שחשה שאלה....
איך באמת ההרגשה??
באלך לשתף אותנו?
[י"א אדר תשס"ח 15:58]

מאת: מגניב19
20sweet,
תודה.. ומקווה שיהיה סיפור הבא...

דוסית סטורי
מה הכוונה החתונה אחרי 5 שנים? לא הבנתי...

טליה,
תודה שהיית קוראת נאמנה לאורך הסיפור...

Lorie
התבגרתי? או הייתי במצב רוח בוגר כשכתבתי את הפרק...

דביבונת,
תודה... וכמו שאמרתי, אכן מקווה לעוד סיפור...

חשה ב...
נחמד לסיים ת' סיפור...
הרחבתי בבלוג שדיברתי שאני אפתח. הנה קישור:
http://blogs.dosystory.com/blog.asp?blog_id=77&post_id=249
[י"ב אדר תשס"ח 04:17]

מאת: E=mc2
הסיום היה מאד פתאומי.
אתה כותב די טוב רק התוכן קצת רדוד
לכמה בחורי ישיבה אמיתים זה באמת קורה? הבנות הטובת באמת מצליחות לשמור על עצמם לא כמו איילה המסכנה אז סיפור הבא תראה מה באמת קורא בשטח
אבל זה די מוצלח  :מסכים:
[י"ב אדר תשס"ח 12:05]

מאת: תותיס
סיפור מאוד יפי אהבתי... אבל את הסוף לא כל כך אהבתי:קורץ:
[י"ג אדר תשס"ח 22:59]

מאת: עולה ויורד
  שיניתי קצת את דעתי בקשר לסיפור.. אהבתי את הסוף.
[כ"ד ניסן תשס"ח 16:13]

מאת: מגניב19
אנשים בוגרים אהבו את הסיפור של הסיפור :)
[כ"ד ניסן תשס"ח 17:30]

מאת: עולה ויורד
  התכוונת ה"סיום" של הסיפור?..
[כ"ז ניסן תשס"ח 14:07]

מאת: מגניב19
אכן...
אבל הם גם אהבו את הסיפור שבסיפור....
[כ"ז ניסן תשס"ח 16:18]

מאת: חנהלה
  בס"ד

למה סיימת עם איילה את הסיפור? נראה מוזר שהיא תופיע בסוף! וחוץ מזה שלא הייתי רואה את איילה אומרת את זה לאבא שלי "אתה כ"כ מקסים..." וכ'ו
הייתי מצפה שיסתיים משהו עם מוישי ויהודית, ומה קורה אח"כ עם מוטי ולירז..

אחרי כל הביקורת הזאת, אתה בטח חושב שלא אהבתי את הסיפור. אז ממש לא!! זה לא נכון!
אם היית יודע כמה אני מרגישה את הדמויות, כאילו חשה אותם (וממש לא בגלל שאני כמוהם), כמה נקשרתי לסיפור כ"כ חזק. פשוט מאוד- סיפור מדהים. הכי אהבתי את חוש ההומור שבכל שורה. העקיצות שכל אחד אומר.
קיצור, חסר סיפורים כאלו.
אני חושבת בלי צחוק, שלהרבה סופרים יש מה ללמוד ממך!!!!!!

המון הצלחה בהמשך!:חיוך גדול:
[כ"ה תמוז תשס"ח 04:24]

מאת: ננוש
6 שנים אחורה!!!!!!
פלאשבאק רציני רץ במוח שלי!!!!!!

הייתי חולם על הסיפור הזה בלילות... מדמיין אותי איי שם בים המלח אוכל המפיצה של גבי...

מעניין אם יקום סופר חדש שיכתוב עכשיו על תופעת הפייסבוק !
[י"ז תמוז תשע"ג 00:06]

מאת: ננוש
היה מרתק לקרוא שוב את הסיפור הזה!
[י"ז תמוז תשע"ג 00:06]

מאת: הנסיכה_הפרסית
הייתי כותבת בעצמי על תופעת הפייסבוק.. לולא היה זה נגמר בכאב אחד שלם.
[י"ז תמוז תשע"ג 00:06]

מאת: ננוש
עד כדי כך התאכזבת קשות מהפייסבוק?


[י"ז תמוז תשע"ג 00:06]

מאת: טליה
חבל שאין כאן את התיארוך של התגובות.

נראלי מחר אשב קצת על האתר ואעלה זכרונות עם עצמי. נחמד יהיה לקרוא תגובות שלי מפעם......
[י"ז תמוז תשע"ג 00:06]

מאת: דובונת
הסוף מאכזב.... טוב.. מה אני מצפה? זה סיפור מציאותי...
[י"ז חשון תשע"ד 15:16]

מאת: מגניב19
דובונת, מקווה שסיפור הבא שאכתוב אי"ה יהיה סוף יותר מוצלח :)
[י"ט חשון תשע"ד 15:27]

מאת: דובונת
מגניב... אני מעדיפה שלסיפורים במציאות יהיה סוף יותר שמח :) יאללה עוד סיפור.. שיהיה לי מה לקרוא בעבודה :P
[כ' חשון תשע"ד 23:03]

מאת: נויהלי
היי מגניב...
1.כתיבה ממש יפה..
2.בתור אחת שלא סובלת שגיאוט כטיו-כולכבוד!

חוצמיזה סיפור מגניב ממש...
[כ"ה כסלו תשע"ד 14:29]

מאת: הנסיכה_הפרסית
ננוש, עכשיו אני שמה לב שהגבת על תגובה שלי מלפני 70 שנה....

אז כן, יש לי טראומת פייסבוק...
[ח' טבת תשע"ד 21:23]

מאת: המתכנת החדש
סיפור חביב למדי.
[ט"ו שבט תשע"ד 15:14]

מאת: דובונת
וואו מתכנת.. איזה מפרגן אתה! חח תודה על ההתראות על תגובות לסיפורים... :)
[ט"ו שבט תשע"ד 22:02]