ישיבישער אמיתי לא מתבטל.

בערך מכשלושת רבעי מהנוער שמגיע בגיל  18 במדינת ישראל, נכנסים לחוויה המרגשת והמסעירה שנקראת שרות צבאי בצה"ל.
אולם כרבע מכל מחזור גיוס לא זוכה לחוויה. רוב הרבע הזה מורכב בעיקר ממיעוטים כמו ערבים וחרדים. (כן, אנחנו עדיין מיעוט במדינה. למרות שזה עניין של 20 שנה עד שיהדות התורה ובאלד ירכיבו קואליציה יחד )
בתור אפליה מתקנת, העניקו למיעוט החרדי חוויה צבאית פעמיים בשנה, למען יטעמו ויראו את מה שהם מפסידים. שקלו להעניק אותו גם לערבים, אולם הגיעו למסקנה שהנזק שייגרם למסעדות וקבלנים איננו שווה את מחיר הענקת החוויה לערבים .
באזור סוכות מגיעה מעטפה הביתה, סגורה וחתומה עם חותמת "דצ". לאחר שמעמיקים במעטפה מספר רגעים, מפנימים שהזוג הפרוד לא החליט להפתיע אותנו בקלטת שירי ילדים, אלא מדובר ב"דואר צבאי". מה שמעלה תמיהות, מה רע בדואר הרגיל? סך הכול אותו דוור מביא אותו הביתה. ואם הסיבה היא על מנת שהמכתב לא יגיע לידים לא רצויות, מה העניין להבליט עליו בענק שהוא דואר צבאי? ויש לעיין בדבר.
המעטפה נפתחת, ובתוכה מופיע מכתב, שמזמין אותי לעוד 3 חודשים להסדיר את מעמדי כבן ישיבה. חתום אישית בסוף הצו, אלוף כלשהו, מנהל אגף גיוס. אני מלא מהתפעלות שהוא טרח לשרבט על זה חתימה אישית. אי אפשר לסדר לו איזה מזכירה שתחתום במקומו?

3 חודשים עוברים ביעף, והיום המיועד. הגיע. ברגליים זקופות, וטפסים מוחתמים אני עושה את דרכי לעבר הבקו"ם. שם מחכה לי החוויה להימצא במתקן צבאי.
אני מגיע לשער. המצב הוא כדלהלן. יש חייל זקן , נראה בן 30+ יושב במעין עמדת שמירה. קורא בעיתון כלשהו בעיון רב. על ספסל נמוך ליד הפתח יושבות 4 חיילות, ומפטפטות ביניהן על נושאים העומדים ברומו של עולם, או סתם רכילות טרייה. Whatever. אני נבוך מכדי להפריע להם בעיסוקיהם, אולם לבסוף אוזר עוז ונכנס. החיילת הדברנית מבין ה-4 מבקשת ת.ז. ואני מגיש לה אותו. היא מביטה בי במבט בוחן, משווה בין תמונת הפורטרט לפני משל הייתה מינימום פקיד גבולות בנתב"ג, ואני מינימום רוצח שכיר מסוכן שמנסה להסתנן לתחומי מדינת ישראל על מנת להתנקש בשר לענייני איומים אסטרטגיים. (אגב ידעתם שאין שר בתפקיד הזה כבר כשבוע? לפלא איך המדינה מצליחה לשרוד בלי שר בתפקיד כה חיוני. או שבעצם התפקיד לא כל כך חיוני.)
ההתאמה בין הפנים שלי לתמונה בתעודת זהות לא מוצאת חן בעיניה, וכאן מתברר לנו מה תפקידו של החייל המזדקן. מסתבר שטמונה במוחו תוכנה גראפית ויזואלית רבת עוצמה, שמאפשרת במבט עין מהיר לאשר התאמה בין פנים לתמונה בדיוק רב עם סטיית תקן של 0.2% בלבד. היא מושיטה לו את הדרכון, אופס, התעודת זהות, והוא בהינף עין מביט בי ומהנהן כאומר "כשר. התאמה 100%".
למיטב זכרוני, בעבר תהליך הגשת הטפסים היה פשוט. עומדים בתור מגישים את הטפסים והולכים. אולם הפעם מתברר שדברים השתנו. תור ארוך של בחורי ישיבה ואברכים, ספרדים ודתיים לאומיים קידם את פני.


















אני עומד בתור בסבלנות, שואף לקרבי את הניחוח הצבאי. שכולל ארומת קפה מהבילה מחייל שיושב ליד התור ולוגם בלגימות איטיות וממושכות את ספל הקפה, תוך כדי מצמוצי עיניים ואנחות הנאה. רציתי לשאול אותו האם היה בספל משקה מופלא בעל סגולות עצומות, אולם לא רציתי להפריע לו בפולחן הארומה האישי שלו. בנוסף לארומת הקפה, התערבב ריח בשמים יוקרתיים, ביחד עם ריח של סבון של מקווה. ככה זה כשעומדים ליטווק'ס וחסידים בתור אחד.
התור התקדם אט אט, והנה הגיע תורי. נוכחתי לראות שהצבא מתחשב מאוד בחרדים, ולצורך העניין העמיד חיילת לא מושכת לצורך אישור הטפסים.
בנוסף לזאת, החיילת יושבת בתור חדר, והמגישים מגישים את הטפסים מהחלון בחצר. ממש כמו במחלקת גרירת הרכבים של העירייה, למי שיצא פעם להיות שם.
החיילת נטלה את הטפסים מידי, ביקשה ת.ז. והסתובבה למחשב וקראה את הפרטים שלי. מסתבר שזו חומרה נוספת של צה"ל, על מנת לא להכשיל בהבטה בפניה. החיילת בדקה כמה דברים במחשב.
הצצתי גם במסך (ככלות הכול פרטים שלי, לא?), ותהיתי לעצמי: מאיפה הם יודעים שיש לי אזרחות כפולה? אין איזה חוק בעד פרטיות הפרט או משהו כזה?  כנראה פעם סיפרתי להם את זה פרט פעוט זה, ופרח מזכרוני.

 















לאחר מכן שאלה אותי "השתנה משהו בפרטים שלך?" ושחררה אותי לדרכי.
יצאתי משם אפוף אווירה צהלי"ת.  מסוקרן עשיתי את דרכי לישיבה, ובראשי הרהורים.
אולי יום אחד אתגייס באמת? על כך אשיב ככל לבלר חרדי מצוי: ימים יגידו...

לבחורי ישיבות שקוראים פה (מסופק אם יש כאלו... ) אקדיש מספר שורות, והמשכילים יבינו וישועשעו:


שלכם,
בחורדי.









[פורסם : כ"א שבט תשס"ח 00:15]