זה מטורף!
היו לי הימים שלא עבדתי. כלום. חצי שנה של בטלה מטורפת.
חצי שנה שהעסקתי את עצמי על בסיס יומיומי.
חצי שנה שמצאתי מה לקנות ולאן לצאת לבלות.
חצי שנה ש"חייתי על חשבון ביטוח לאומי"...
כמה התפללתי שהימים האלו ייגמרו.
שיגיע הזמן שכבר תהיה לי עבודה מסודרת.
והיא הגיעה.
והעבודה המסודרת והמשתלמת שלי לא קלה.
הרבה נסיעות. הרבה הכנות מראש. הרבה דיווחים.
טלפונים. פגישות. סיכומים. שיבוצים. דיווחים.
ושוב טלפונים ושוב פגישות. מיילים אינספור וחובת התייחסות לכולם.
ואין לי זמן. אין לי זמן לעצמי.
אין לי זמן לישון כמו שצריך. אין לי זמן לא לדאוג.
אז אני דואגת כשאני עולה למיטה לישון, חושבת... הרבה... מתכננת..
ואני לא נרדמת.
ואז מתחילים להתארגן לבר מצווה של אח.
ואז קובעים אירוסין לאח אחר.
ואז הכנות שלא נגמרות.
ואז היומן נהיה עמוס. רק כי אני לא זוכרת מה צריך לעשות.
והעבודה לא נגמרת. העבודה נושפת בעורף-- "היי, אני כאן".
מכל המקומות באזור מתקשרים- אנחנו צריכים את התוצרים שלך.
זהו, אני אבודה.
הכל מתפזר לי בראש.
אני עושה הכל וכלום.
פרקתי.
ותודה ל7 המנויים שלי!
<גדלנו!>
[פורסם : י"ח אייר תשע"ד 11:13]
הקטע שאין מצב לקחת חופש קטן מכלללללללללללל זה בשביל טיפה זמן לעצמך...